שפת הקודש

אמא שלי מדברת הונגרית. אבל הונגרית עם מבטא אותנטי ואמיתי. אנחנו הילדים לא קלטנו את השפה, והיא נעצרה אצל אימי. "מדוע עלי לשמר שפה זרה שלא רלוונטית עבורי בשום צורה?!" כך הרהרתי בליבי.

ובאמת שפה זאת נשארה אצל אימי ולא עברה במסורת.

-

הציונות הדתית נולדה במאה ה-19 בה פרחו כמה וכמה מהזרמים האידיאולוגיים שאנו מכירים גם כיום: קומוניזם, פאשיזם, פמניזם ועוד. לתנועות אלו היה רציונל שכלי ברור שנועד לסדר את העולם. כיום תנועות כאלו כמעט שנעלמו להם כליל. (לא שאין פמיניזם אלא שאנשי הגות ובפילוסופיה כמעט ונעלמו כליל, ראו את הצניחה הגדולה בלימודי מדעי הרוח באוניברסיטאות)

אבל רק ציבור אחד נשאר מדבר בשפה של פעם. בשפה של המאה 19. בשפה של הגות. בשפה שבעיניי כבר לא רלוונטית.

-

בכל פעם שאני מגיע לבית כנסת ואני רואה ספר קודש חדש הלב שלי מתאכזב ומתמלא בעצבות. לצערי, העולם הדתי יודע לדבר בשפה אחת – הגות. אבל רק דרכה.

כמה פעמים אני רואה מודעות בסגנון כזה: ספר חדש בנושא צניעות, עמותה שמקדמת שיח בין דתיים לחילונים. חבורה שתברר את תפקיד עם ישראל, ישיבה שמשלבת בין לבין, יום עיון בנושא: "הזוגיות, לאן?" אין אני מזלזל בערכים אלו, הם חשובים מאוד. אך האם זאת הבשורה שלנו לעם ישראל? האם זאת גאולת העולמים שהעולם מצפה לה? אם התשובה היא כן, אז למה זה לא עובד? איך זה שההמונים לא נענים לקריאה?

לדעתי, זה לא עובד משום שהשפה הזאת כבר לא רלוונטית. אגלה לכם סוד, כאחד שעובד עם ציבור חילוני, הם פשוט מדברים בשפה אחרת שדתיים לא מכירים ואולי אף מפחדים ממנה.

האם א-לוהינו הוא רק מנהל את המועצה הדתית ובוחן את המקוואות הכשרים ואת מכירת החמץ בפסח? או שהוא נוכח בכל מציאות ההוויה והוא נמצא גם בתחומי עניין נוספים? הכרתם פעם רקדן דתי? לא מאמין שיצא לכם לפגוש. עד היום במסגרות שונות מרימים גבה שלמדתי ריקוד במשך 3 שנים.

כעזראים, אנחנו אוהבים לאתגר את עצמנו ולמתוח את גבולות השמיים. אני מציע לנו לא להישאר רק בין הדפים שבבית המדרש אלא להרחיב את מקום אהלינו. לעסוק בריקוד, משחק, אסתטיקה ואומנות – גם שם ניתן לגלות את שם ה'. מניסיון אישי אומר לכם שלא כל כך מפחיד שם. רק צריך לנסות.